השופט זאיד פלאח, ב12796/10 פרקליטות המדינה נ' רביב רז, זיכה את הנאשם מביצוען של שתי עבירות שעניינן זיוף והתחזות לאחר והרשיע אותו בעבירה השלישית שיוחסה לו ושעניינה העלבת עובד ציבור.
הנאשם פתח כתובת דואר אלקטרוני בשם פיקטיבי ושלח דרכה תשדורת דואר אלקטרוני למנכ"ל משרד הבריאות, לחמשת מנהלי בתי החולים הממשלתיים, לגזבר בתי החולים ולמנהלי מערכות המידע בבתי החולים, בה כינה את פרופ' ברבש בכינויי גנאי, וטען להתנהלות מושחתת מצידו.
הנאשם הואשם בעבירת העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין הקובע:
"המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית-דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים".
השופט קבע כי למרות שחופש הביטוי קיבל מעמד על בפסיקת בתי המשפט, שאסרו על פגיעה בעקרון זה אלא במקרים נדירים וחריגים, אל לאנשים לנצל את הדמוקרטיה ואת חופש הביטוי כבמה להטחת עלבונות והאשמות חמורות כלפי עובדי ציבור ובזיקה לתפקידם:
"חופש הביטוי אין משמעותו הפקר, ופרשנותן של המילים בהן השתמש הנאשם, ושצוטטו לעיל, אינה יכולה להוביל לכל מסקנה מלבד זו הממוענת אל מחוזות העלבון והפגיעה. איני מקבל את טענת ב"כ הנאשם, לפיה דברי מרשו מהווים ביקורת לגיטימית הנוגעת להתנהלות לא תקינה - ביקורת לחוד, והטחת האשמות פליליות חמורות לחוד". השופט קבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם עבר עבירה של העלבת עובד ציבור.
השופטת ע' ארבל עמדה על המשותף בין עבירת העלבת עובד ציבור לבין חוק איסור לשון הרע: "העבירה של העלבת עובד ציבור, המעוגנת בסעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 משתייכת למשפחת הנורמות הפליליות המגבילות את חופש הביטוי, ועמה העבירות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965, העבירה של פרסומי המרדה (סעיף 134 לחוק העונשין), העבירה של הסתה לגזענות (סעיף 144ב לחוק העונשין) והעבירה של הסתה לאלימות או טרור (סעיף 144ד2 לחוק העונשין). כל אחת מן העבירות בנות משפחה זו מתמודדת עם המתח המתמיד שבין שני קטבים: ההגנה על הזכות החוקתית לחופש ביטוי מזה והתכלית המונחת ביסודו של האיסור הפלילי מזה. נקודת האיזון בין אלה אינה מקובעת, אלא היא תלויה במידה רבה בערכי החברה, בחשיבות שהיא מייחסת לכל אחד מן האינטרסים הנוגעים לעניין ובמידת נכונותה להגן על כל אחד מהם"/
על ההבדל בין העלבת עובד ציבור לבין חוק איסור לשון הרע, עמדה השופטת פרוקצ'יה ברע"פ 2660/05: "ההגנות הפרוסות בחוק איסור לשון הרע, ובהם הגנות אמת הפרסום ותום הלב, הנתונות למי שהוציא לשון הרע על אדם, אינן נתונות למי שמואשם בעבירה של העלבת עובד ציבור. השוני בתכליות ובערכים המוגנים בשני ההסדרים המשפטיים הללו אינו מניח באופן טבעי אפשרות של "ניוד" ההגנות מתחום הסדר המשפטי אחד לתחום הסדר משפטי אחר. לכל הסדר משפטי הווייה משלו, וחיים משל עצמו; הוא מעוגן במערכת המיוחדת לו, ונועד להגשים את התכלית המיוחדת לו".
לכל ה"חדשות" 