שתף

התובע והמבקש בתא"מ 14089-08-09 מתפרנס למחייתו כצלם אירועים וחתונות. הנתבע ורעיתו חתמו על הסכם התקשרות עם המבקש לצילום יום חתונתם  אך לא היו מרוצים מתפקוד המבקש כצלם ומהתוצר הסופי.

משום כך- תבע המשיב את המבקש בבימ"ש לתביעות קטנות בנתניה (ת"ק 2918-08) בו נפסק 1,500 ש"ח לטובת התובע בגין עוגמת נפש.

לאחר הפסיקה פורסם במספר אתרי אינטרנט מכתב אנונימי המזהיר את המתחתנים משימוש בשירותי התובע.

הנדון הוא בקשה בעלת שני סעיפי משנה: הראשון- להורות למשיב  לחשוף את כתובות המייל שברשותו והשני- להורות למשיבות- שהינן מפעילות אתרי אינטרנט, לערוך הצלבות בין כתובות המייל של המשיב לבין כתובות המייל ממנה נשלחה הידיעה הפוגעת נשואת כתב תביעה זה. 

בקשה זו הוגשה יחד עם תביעה לפיצויים, בסך של 50,000 ₪, על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

המבקש טוען כי תוכן הפרסום נוגע ישירות למשלח ידו ופרנסתו וכן כי נוסח הפרסום פגע בשמו הטוב ובמוניטין רב השנים שצבר, כמו גם בכיסו. בעקבותיו- בוטלו מספר הסכמי התקשרות עם לקוחות קיימים והופסק מו"מ עם לקוחות פוטנציאליים. לכן- לשיטתו- יש בפרסום משום חשש ממשי לעוולה בנזיקין שבוצעה כלפיו ע"י המשיב.

המבקש סבור כי מדובר במשיב ומסתמך על עניינים כדלקמן: טוען הוא כי בטרם הגשת כתב התביעה, המשיב  ואשתו הודו בפניו שהם פרסמו את הדברים והעובדות המתוארות במכתב דומות מאוד לטענות שהשמיע המשיב בתביעתו ,שנסתרו לדבריו באופן חד משמעי במסגרת פסד הדין שניתן בהליך קודם.  המשיב חזר בו מהודאתו.

המשיב  טוען  כי לא פירסם את הדברים נשוא התביעה, אך מוסיף שמדובר  בפרסום שהוא בגדר "הבעת דעה" -המוגן ע"פ לשון חוק לשון הרע, התשכ"ה- 1965 סעיף 15 (4). 

עם זאת, מסכים הוא, לכך שתבוצע בדיקה נקודתית, במסגרתה יושוו כתובותיהם של הצדדים ביחס לפרסומים ספציפיים שימסרו לבעלי האתרים. תוצאת הבדיקה אמורה להיות ב"כן" או "לא", ולא על דרך של מסירת פרטי מספר IP , זהות הגולש או הכתובת ממנה יצאה ההודעה, שכן מסירת אלה- מנוגדת להלכה.

בית המשפט ציטט במסגרת הדיון כי "הזכות לשם טוב של אדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817,832 ). 

עוד נאמר כי בהלכת רמי מור, נאמר כי: "האנונימיות באינטרנט נשענת על זכויות יסוד חשובות. עם זאת, האנונימיות אינה חזות הכל.  האינטנרט אינו "מערב פרוע" ואין לראות בו מסגרת שבה אין דין ואין דיין (פסק דינו של כב' השופט ריבלין, שם- סעיף 17 לפסק הדין) "

עם זאת, במבחן המציאות- האפשרות ל'אנונימיות ברשת' אינה חוסמת גורמים שונים מפני פרסום והפצת כל מסמך העולה על דעתם, לרבות כזה העלול לכלול ביזוי, השמצה, פגיעה בשמו הטוב של הזולת התמים.

נפסק כי  העקרון שנקבע בפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה השופט א. ריבלין ב'הלכת מור' אינו חל על נסיבות המקרה הנ"ל ויש לאבחנו מתחולת הכלל שהותווה על ידו, כדעת הרוב.

בית המשפט ציטט חלק נוסף מההלכה בה נאמר כי " אילו היה המערער יודע (או סבור שהוא יודע) את זהות מפרסמי ההודעות והיה מגיש נ גד ם תביעה רגילה לפי חוק לשון הרע, ואילו זימן את המשיבה לעדות כדי להוכיח שהנתבעים הם אכן מפרסמי ההודעות- על פניו, בהנתן קיומו של הליך אזרחי מוכר, היתה המשיבה חייבת להעיד אמת ולחשוף את זהות לקוחותיה" (סעיף י' לפסק דינו בהלכת מור, שם).

בית המשפט הורה למשיב למסור את כתובת המייל המלאה שברשותו ובנוסף הורה לאתרי האינטרנט לאתר את כתובת הIP מהן נשלחו הפרסומים אצל כל אחת מהן, אלה תוגשנה ותופקדנה בידי בית המשפט.