ת"א (ירושלים) 8328-06 - אדווה תורג'מן נ' רוית כהן ואח'מחוזי ירושלים


ת"א (ירושלים) 8328-06
אדווה תורג'מן
נ ג ד
1. רוית כהן
2. כלל חב' לביטוח בע"מ

בית המשפט המחוזי בירושלים
[28.03.2010]

כב' השופט יוסף שפירא

בשם התובעת - עו"ד ע' אוריון

פסק דין

לפני תביעתה של אדווה תורג'מן (להלן: "התובעת") על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אשר נפגעה בתאונת דרכים, כהולכת רגל, ביום 2.3.06.
לחובתו של איזה צד יש לזקוף את ניסיונו מאמציו והצלחתו של נפגע בתאונה לשוב לשגרת חייו ולשפר את הישגיו, על אף הקשיים הנובעים מפגיעתו? בתוך כך האם במצב זה יש להעריך את הנכות התפקודית בשיעור נמוך יותר ביחס לנכות הרפואית? אלה השאלות העיקריות בהליך זה.
1. הנתבעות לא חלקו על חבותן, ולפיכך נסוב הדיון בשאלת הנזק בלבד.

רקע עובדתי
2. ביום 2.3.06 נפגעה התובעת, ילידת 15.2.1989, בתאונת דרכים כהולכת רגל, עת היתה במחצית שנת הלימודים בכיתה י"א.
התובעת ובני משפחתה מתגוררים במושב תדהר (בין נתיבות לאופקים).
התובעת אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה בבאר שבע ולאחר מכן במחלקות בית החולים, עד ליום 21.3.2006. מתאריך זה ועד ליום 8.8.2006 אושפזה התובעת בבית החולים לוינשטיין, לשם שיקומה.
בחודש ספטמבר 2006, שבה התובעת לכיתת האם שלה, ולאחר מאמצים רבים, ולמרות שטרם החלימה באופן מלא, עלה בידה להשלים את אשר החסירה בכיתה י"א.
כמו כן, היא עמדה בהצלחה בכל בחינות הבגרות, למעט חוסר מועט במקצוע האנגלית, אשר ניתן להשלמה. P

לאחר השלמת חוק לימודיה, עבדה התובעת במספר עבודות מזדמנות, ורק בשנת 2008 גויסה לשירות צבאי בפרופיל 64. התובעת מסיימת את שירותה הצבאי בחודש זה (מרץ 2010).

המומחים הרפואיים
3. מטעם בית המשפט מונו שלושה מומחים, כדלקמן:
בתחום האורטופדיה מונה ד"ר ויקטור ויסברוד, אשר קבע את נכותה של התובעת בשיעור 35%, על פי הפירוט הבא:
נכות בשיעור 10% על פי סעיף ליקוי 47(2)א, בגין חיבור גרוע של עצם הירך או של השוקה.
נכות בשיעור 15% על פי סעיף ליקוי 35(1)ב-ג, בגין הפגיעה בברך הימנית.
נכות בשיעור 15% על פי סעיף ליקוי 75(1)ב-ג, הצלקות בגופה.
בתחום השיקום מונה פרופ' אבי עורי. במסקנתו בחוות דעתו המשלימה קבע המומחה כי על אף שישנם אנשים שמצבם זהה לזה של התובעת מבלי להיפגע, מצבה זה נובע מהפגיעה בתאונה. לדבריו, חלק מהפגיעה ניתן לשיקום, אולם הוא ציין כך:
"אך שוב, את המשמעות התעסוקתית-התנהגותית-פרוגנוסטית, יכול לתת במדויק רב יותר, המאבחן או כל נאורופסיכולוג קליני".
בתחום הנוירולוגי מונה פרופ' אבינועם רכס, אשר קבע לתובעת 25% נכות, על פי סעיף ליקוי 34(ג-ד) בגין תסמונת מוחית לאחר חבלה. פרופ' רכס קבע את נכותה לאחר שביקש כי ד"ר זולי זלוטוגורסקי יגיש דוח נוירופסיכולוגי. בדוח מטעמו, קבע ד"ר זלוטוגורסקי כך:
"לפי ניתוח הממצאים העומדים בפניי ובהתחשב ברקע הסוציואקונומי והחינוכי של אדווה, תפקוד זה מהווה ירידה קלה עד בינונית מתפקודה המשוער הפרה-מורבידי". (שם, ע' 4).
וסיכם:
"כיוון שמדובר בבחורה צעירה שעדיין זקוקה לאינטרוונציה שיקומית תמיכתית, יש לצפות להטבה במצבה במידה שתתמיד בכך בעתיד". (שם, שם).

טענות הצדדים
4. הצדדים לא נחלקו ביחס לשיעור נכותה הרפואית של התובעת, אולם נחלקו בדבר מספר ימי האשפוז, כאשר התובעת טוענת כי אושפזה למשך 159 ימים, ולהם נוספו עוד יומיים בהם אושפזה לצורך ניתוח תיקון הצלקת. הנתבעות טוענות מנגד כי התובעת אושפזה 156 ימים בלבד.
עוד שתי מחלוקות עיקריות עומדות להכרעה והן, מה שיעור נכותה התפקודית של התובעת והאם יש להקפיא את תשלום הפיצויים עד אשר תמצה התובעת את זכויותיה במוסד לביטוח לאומי.
בתוך כך חלוקים הצדדים בדבר שיעור הפיצויים בראשי הנזק השונים.
דיון

נזק לא ממוני
5. הנזק הלא ממוני בתביעות על פי חוק הפיצויים, נקבע על פי הוראות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976.
הפיצוי בראש נזק זה נקבע על פי נכותה הרפואית המשוקללת של הניזוק, אשר במקרה דנן הועמדה על ידי המומחים בשיעור 51.25% נכות, ועל פי מספר הימים בהם אושפז (כולל אשפוז יום - ראו: ת"א (מחוזי יר') 5227/03 ניסים נ' שוויקי סמעאן, תק-מח 2009(1), 1106 , 1118 (2009) וההפניות שם (להלן: "פרשת ניסים")).
ביחס לימי האשפוז, אני מקבל את חישובה של התובעת, אשר צירפה אסמכתא לדבריה, וקובע כי התובעת אושפזה בסה"כ במשך 161 ימים.
לאור האמור, אני פוסק לתובעת 152,357 ₪, בראש נזק זה.
אובדן שכר וכושר ההשתכרות

הנכות התפקודית - הגריעה מכושר ההשתכרות
6. עיקרה של המחלוקת נסובה ביחס לנכותה התפקודית של התובעת, כאשר התובעת טוענת כי ההלכה היא שביחס לקטינים יש לקבוע את הנכות התפקודית בהתאם לנכות הרפואית, משמע 51.23% נכות. מנגד, הנתבעות טוענות כי יש לסטות מנכותה הרפואית של התובעת ולקבוע את נכותה התפקודית לכל היותר על 20%.
טרם אבחן את הראיות לגופן, יש להתייחס לטענות הנתבעות לפיהן יש לסטות מחוות דעתם של המומחים, לאור העובדות אשר התגלו במהלך ניהול הדיון. הנתבעות טענו כי התברר במהלך הדיון שהתובעת מסרה פרטים שגויים למומחים, לפיהם היא מבודדת מבחינה חברתית, הישגיה הלימודיים נפגעו, נפגע דימויה העצמי וכדו'. לדבריהן, הוכח כי לא כך הם פני הדברים.
אין אני מקבל טענה זו של הנתבעות, הואיל ולמרות שהמידע בדבר מצבה של התובעת קודם לפגיעתה היה בידיהן (או היה יכול להיות בידיהן) עוד טרם תחילת שמיעת הראיות הן לא שלחו למומחים שאלות הבהרה וגם לא ביקשו לחקור אותם, בהתאם לזכות העומדת להם על פי תקנה 15 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז - 1986. במידה וסוברות הן כי חוות הדעת אינן יכולות לעמוד כהוויתן, היה עליהן לפעול בהתאם, והן לא עשו כן.
7. הנתבעות טוענות כי יש לקבוע את נכותה התפקודית של התובעת על 20% לכל היותר מהטעמים הבאים:
לאחר קבלת חוות הדעת, עברה התובעת שני ניתוחים - הוצאת שני ברגים מרגלה ותיקון מראה אחת הצלקות, ודי בכך כדי לקבוע כי נכותה נמוכה מזו שנקבעה על ידי ד"ר ויסבורד.
מהראיות ועדותה של התובעת עצמה, עולה כי היא שיפרה לאין שיעור את מצבה והישגיה הלימודיים, ובעוד שטרם התאונה הישגיה הלימודיים היו דלים במיוחד והיא עמדה בפני היפלטות מבית הספר, הרי שלאחר מכן היא עלתה על דרך המלך ועמדה בהצלחה בבחינות הבגרות.
כמו כן, מהראיות, מעדותה של התובעת ומאתרה האישי של התובעת ברשת החברתית באינטרנט, מוכח כי היא מסייעת בעבודות הבית, היא מבלה עם חבריה, יוצאת לחוף הים בבגד ים חושפני ומשתתפת בטיולים. כמו כן, היא רקדה בחתונות אחותה ואחיה.
עולה עוד מן הראיות, כי התובעת גויסה לשירות צבאי בפרופיל 64, אותו הפרופיל אשר נקבע לה טרם התאונה. P

התובעת לא הכחישה כי טרם התאונה היתה "ילדה שובבה" אשר כלל לא מיצתה את יכולותיה. כמו כן, היא לא הכחישה כי התאונה שינתה את נקודת מבטה וגרמה לה להשקיע רבות בלימודיה, עובדה אשר הביאה להצלחתה. כך גם משיבה היא לטענות הנתבעות ביחס ליחסיה החברתיים והפגיעה בתפקודה הכללי.
8. לאור האמור עולה השאלה - האם נפגע אשר מגייס את כל כוחותיו על מנת לנסות ולשוב לחיים תקינים, בין אם הוא אכן מצליח בכך ובין אם רק משדר זאת כלפי הסובבים אותו, יזכה לפיצוי נמוך מאשר חברו אשר פועל על פי עצת "מקורביו", ומעצים את מגבלותיו עד לתום ההליך המשפטי, על מנת להגדיל את הפיצויים? תוך כך, האם המאמצים החריגים אשר נעשים הינם בגדר יכולות הנפגע במומו, ולפיכך, דווקא קביעת הפיצויים על פיהם הינה הקביעה הראויה וההולמת.
לטעמי יש להבחין בין שני מקרים, אשר לא תמיד קל להעביר את הקו ביניהם.
האחד, הינו מקרה בו נעשים מאמצים חריגים אשר אינם תואמים את מצב הניזוק, כגון, כבמקרה דנן, השתתפות בריקודים בחתונת קרוב משפחה מדרגה ראשונה. לעיתים יקלע הניזוק למצבים בהם סביר כי יעשה מאמצים ניכרים, אשר לעיתים יפגעו בבריאותו, לטווח הקצר או אף לטווח הארוך. מצבים אלו אינם הפרט המעיד על הכלל, ואין בתיעודם או בהתגלותם כדי לפגום בזכותו לפיצויים.
השני, הינם מקרים בהם נעשה המאמץ האמיתי, המצופה מכל ניזוק, להקטין את נזקו ולעשות כל שביכולתו על מנת לשוב ככל האפשר למצבו הקודם. פסיקת הפיצויים במקרה דנן על פי מצבו המוטב של הניזוק, אינם מהווים פגיעה בו ואף מגנים עליו מפני טענת הפחתת הפיצויים עקב אי הקטנת הנזק. מצב זה גם אינו מביא להתעשרות חברת הביטוח הואיל וכאשר נשמע הניזוק למקורביו הנ"ל, דינה של טענת הצד שכנגד כי היה עליו להקטין את נזקו והא לא עשה כן, להתקבל.
מהו מצבה האמיתי של התובעת?

הנכות הנוירולוגית-קוגניטיבית
9. בחקירתה, כאשר עומתה התובעת עם הישגיה הדלים טרם התאונה והאמור בתצהירה ביחס לכך, טענה כי הישגיה שופרו אולם יכולותיה נפגעו. לדבריה, לולא היתה משקיעה את כל כולה בלימודיה, מקבלת את מלוא הסיוע המשפחתי והבית ספרי, ולולא היתה מקבלת את ההקלות, לא היתה בידיה היכולת להגיע לתוצאות אליהן הגיעה. כך העידה בעניין זה:
"יש הבדל בין יכולת לבין תוצאות, היו לי יכולות כשרציתי אני הוצאתי ציונים מאוד יפים, כשרציתי ולמדתי ונכנסתי לשיעורים. אחרי התאונה הייתי צריכה לשנן שעות על גבי שעות כדי להיכנס למבחן להוציא ציונים טובים." (פרו', 26).
אני מקבל אבחנה זו, ועדותה הנ"ל עולה בקנה אחד עם עובדת היותה נפגעת ראש, עובדה אשר אינה נתונה במחלוקת. פגיעת הראש, אצל התובעת דנן, השפיעה על יכולותיה הקוגנטיביות, כפי שציינו הן פרופ' עורי והן ד"ר זלוטוגורסקי.
ביחס לבחינת הנכות התפקודית אצל פגועי הנפש, קבע כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 851/05 נעמה ברנר נ' עופר אביטל, תק-על 2007(3), 154 (2007), כך:
"אין ספק שסימנים כאלה ואחרים של תפקוד נורמטיבי אצל אדם פגוע-נפש אינם בהכרח מעידים על היעדרה של נכות תפקודית או על יכולת ממשית להשתלב לאורך זמן במסגרת של עבודה. בענייננו, כל טענות המערערות באשר לסוגיה זו נדונו, ובהרחבה, על-ידי הערכאה המבררת, ובכלל זה גם הטענה בדבר המשך לימודיו של המשיב במכללה. בסופו של דבר נמצא כי דבריו של המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי, בדבר מגבלותיו המשמעותיות של המשיב ופגיעתו התפקודית, עומדים על מכונם ונתמכים בראיות נוספות. לא ראיתי להתערב במסקנה זו." (שם, 155). P

דברים אלו אמורים ביחס לפגועי הנפש, אולם הולמים את מצבם של פגועי הראש גם כן, ובוודאי את אלו הסובלים מפגיעה משולבת - הן נפשית והן קוגנטיבית (על כך עמדתי בהרחבה בפרשת ניסים, שם, פסקאות 7-9).
לאור זאת, איני סבור כי יש להסיק מהשינוי המהותי שחל בהישגיה הלימודיים ביחס לנכותה התפקודית, הואיל וכדי להגיע לתוצאות אותן השיגה בסופו של יום, היה עליה לעמול מעבר למה שהיתה נדרשת טרם התאונה. מנגד, יש לייחס משקל לאמור בחוות הדעת של המומחים, לפיו במידה והתובעת תתמיד בטיפולים המתאימים, הרי שהיא תוכל להתגבר על חלק ממגבלותיה הקוגניטיביות, כך שלא יהא להן עוד משמעות תפקודית.
10. בשונה מהאמור ביחס למשמעות התפקודית של הנכות הקוגניטיבית בפן הלימודי, עלה בידי הנתבעות להוכיח כי מבחינה חברתית התובעת אינה מסתגרת בביתה. על אף זאת, אין בכך כדי לאיין את קביעות פרופ' רכס וד"ר זלוטוגורסקי כי כתוצאה מהתאונה חלו בתובעת שינויים התנהגותיים ואישיותיים. כך קבע פרופ' רכס:
"כביטוי מובהק של הפגיעה באונות המצחיות של המוח תועדו בתובעת הפרעות קוגניטיביות יחד עם שינוי התנהגות ואישיות שהם באופיים ORGANIC PERSONALITY CHANGES. הפרעות קוגניטיביות-התנהגותיות אלו עומדות לדעתי בהתאמה עם מיקום וחומרת החבלה המוחית, כמתואר לעיל". (שם, ע' 3).
מעיון בדוח הנוירופסיכולוגי של ד"ר זלוטוגורסקי, עולה כי ישנה עדות אובייקטיבית, בשונה מדיווחיה הסובייקטיבים של התובעת ושל אביה, להפרעות ההתנהגותיות, כדלקמן:
"עם זאת, יש לציין שזקוקה לחיזוקים ולדיבוב כדי להתמיד בסט הקוגניטיבי, עקב omission and commission errors, התנהגות דיסאינהיביטורית ואימפולסיבית". (שם, ע' 2).
בניגוד לאופיה והתנהגויותיה טרם התאונה, אשר אני מקבל את עמדת התובעת כי היו רצוניות, אבחון זה נעשה לאחר התאונה, כאשר התנהגויות אלו הפכו למגבלות קוגניטיביות.
עוד ציין ד"ר זלוטוגורסקי כך:
"בראיון ובתצפית הקלינית לעתים יש ביטויים של התנהגות רגרסיבית, ללא תובנה למצבה, עם ביטויים של generalized anxiety disorder, עם גוון פרנואידי...". (שם, שם).
כמו כן, דווקא מהתיעוד ברשת החברתית עולה כי חייה החברתיים של התובעת די מצומצמים ליחסים עם חברה אחת מרכזית, ועוד כמה על בסיס פחות אינטנסיבי. כך העידה:
"יש לי מעגל מאוד מצומצם של חברות, מאוד מאוד מצומצם של חברות." (שם, 24).
גם לאחר פירוט החברויות, אותן אישרה בחקירתה, עולה כי מדובר במספר מועט של חברויות. בנוסף, דווקא מהתיעוד של יציאה למועדון זה או אחר, אשר בדרך כלל אינם מהווים צעד ייחודי אלא חלק מסדר החיים בגילה של התובעת, ניתן להסיק על החריגות של צעד זה אצל התובעת.
יוצא אפוא, כי על אף שהוכח שהתובעת מקיימת קשרי חברות, הן עם מספר חברות והן עם בני זוג, למשך תקופות ממושכות, אין בכך כדי לשלול את עמדת המומחים כי היא סובלת מפגיעה אורגנית אשר שינתה את מצבה לרעה, בתחום ההפרעות האישיותיות. 

11. טענה נוספת, המשפיעה בעיקר על ההכרעה בשאלת העזרה לה נזקקת התובעת, אולם רלוונטית גם לבחינת נכותה התפקודית, הינה כי הוכח שהתובעת מסייעת בביתה, בניגוד לעולה מתצהירה, שם נטען כי היא זו הזקוקה לעזרה רבה, אותה היא מקבלת מבני משפחתה (שם, סעיף 16).
התובעת אישרה בחקירתה כי סיפרה למטפליה במכון משאבים שישנם חיכוכים רבים בינה לבין אחותה, לאור חלוקת המטלות בבית. מסקנת הנתבעות מכך היתה כי התובעת אינה מוגבלת בעבודות הבית, והיא אף מסייעת במטלות בבית הוריה. על כך השיבה התובעת כך:
"ש. חוזר על השאלה - יהיה נכון לומר כי את למשל במאי 2007, אחת הפגישות שלך במכון מושבים את סיפרת ביחסים שלך עם אחותך בת ה - 28 הגרה בבית 'בזמן האחרון יש חיכוכים רבים על רקע ניקיונות וסידור הבית ואני חשה מנוצלת ואחותי מסרבת לתת יד' - קודם אמרת שכל האינפורמציה היא אינפורמציית אמת, אני מדבר על אינפורמציה במאי 2007 - האם נכון כי מה שמסרת לגבי ה תפקוד שלך בעבודות הבית ביחס למה שעושה או עושה אחותך נכונה. את מדגישה כי אחותך מפילה עלייך ואת מרגישה מנוצלת כיוון שכל הנטל נופל עלייך ואחותך לא נוטלת חלק בעבודות הבית כך מסרת. האם זה נכון עובדתית? לא שיקרת.
ת. מה שהרגשתי אז שאני מנוצלת כל דבר היה קשה לי וכל דבר היה נראה לי סוף העולם.
ש. את לא עונה לשאלה שלי. אני שאלתי האם כל המכלול העובדתי שאת מסרת למטפל ביחס לתפקוד שלך בבית בעבודות הבית לרבות כולל מה שהיה עם אחותך זה תיאור נכון של דברים שחווית אותם.
ת. כל דבר שמסרתי למטפל שלי זה נכון.
ש. לא אמרת שאת עושה חלק מהעבודות וחלק קשה לך וכו', אמרת כי כל הנטל נופל עלייך. נכון.
ת. מה שהייתי עושה לפני התאונה עבודות שנראו לי תוך 20 דקות תוך זמן קצר סיימתי אותם אחרי התאונה זה נמשך שעות והיו עבודות ממושכות, ונראה לי כי אני עושה הרבה עבודה, לא זוכרת מה הרגשתי אז, מה מ סרתי אז.
ש. אז היית אומרת למטפל שקשה לך לבצע את עבודות הבית בגלל כך וכך, אמרת למטפלת מה שהקראתי לך אמרת לה שאת מרגישה מנוצלת כי אחותך לא עוזרת וכל הנטל נופל עלייך.
ת. היו לי הרבה ריבים עם אחותי כמו בכל בית, ואני אמרתי הרבה דברים.
ש. הם היו נכונים נכון?
ת .זה מה שהרגשתי אז, ברור שלא שיקרתי זה מה שהרגשתי. גם מה שאני אומרת לך עכשיו זה מה שהיה וקיים כיום." (שם, 28).
הסברה של התובעת עולה בקנה אחד עם חוות הדעת של המומחים. מדברי התובעת עולה במפורש שאין מדובר בשינוי עובדתי, אלא בשינוי תחושתי התנהגותי. כאמור בחוות דעתם של המומחים, הפגיעה באונות המצחיות, הן אלו אשר מביאות לשינוי התנהגותי זה, ומסבירות אותו. לפיכך אני מקבל את עדותה של התובעת בעניין זה. P

12. מסקנתי, בסיכום בחינת נכותה התפקודית של התובעת בתחום הנוירולוגי-קוגניטיבי, הינה, כי מגבלותיה של התובעת בתחום הקוגניטיבי (הלימודי וההתנהגותי) ילוו אותה למשך כל חייה. אולם אם תלמד להתגבר על חלקן בדרך זו או אחרת, כפי שמצופה ונדרש מניזוק, מכוח חובתו להקטין את נזקו, הרי שפגיעתן ביכולותיה התפקודיות, יהיו פחותות משיעור נכותה הרפואית. לפיכך, אני קובע את נכותה התפקודית של התובעת בגין מגבלותיה הקוגניטיביות בשיעור 15% חלף 25% שנקבעו כנכות רפואית.

הנכות האורטופדית
13. הנתבעות טענו עוד כי לא חל כל שינוי בפרופיל אשר נקבע לתובעת, אולם מכך מוכח ההיפך. התובעת העידה כי בתחילה נקבע לה פרופיל 64 על בסיס משקל (שם, 36), אולם אין מחלוקת כי אותו הפרופיל נקבע לה, לאחר בקשותיה להתגייס לשירות צבאי למרות התאונה, עקב ליקוי רפואי שונה. יוצא אפוא, כי במידה ולא היתה לה בעיית משקל טרם התאונה, הרי שהפרופיל הרפואי הצבאי שלה היה שונה מזה שנקבע לה לאחר ועקב התאונה.
14. לבסוף, טוענות הנתבעות כי צלקות אינן מהוות מגבלה תפקודית. סוגיה זו נדונה פעמים רבות בפסיקת בתי המשפט, וככלל נקבע כי צלקות באיברי הגוף המוסתרים, במצבים בהם לא הוכח מתווה חיים מקצועי בתחומים בהם ישנה חשיבות מכרעת לשלמותו של הגוף, אינן מהווים מגבלה תפקודית משמעותית. על אף זאת, במקרים מסוימים בחן בית המשפט האם הצלקות גורמות לפגיעה משמעותית בדימויו העצמי של הניזוק, ולעתים, במצבים כאלו, הוכרה נכות זו כנכות תפקודית, למצער, בחלקה.
עמד על כך כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו, תק-על 2009(1), 3857 (2009), בקובעו:
"ככלל, קיים קושי להעריך את הנכות התפקודית של קטין וכאשר אין אינדיקציות סותרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואי היא הדרך הנכונה. אכן, ברגיל הדברים אמורים במקרה שבו לכל רכיבי הנכות הרפואית קיימת משמעות תפקודית. בית-המשפט המחוזי קבע אמנם במפורש כי 'התובעת סובלת מצלקות לא-מעטות ומכוערות בשתי רגליה. אך אין לכך השלכה תפקודית, כל עוד אין מ דובר בעיסוק כדוגמנית', אך הוסיף גם כי אין להתעלם מכך שפגיעה במראה של נערה צעירה משליך על דימויה העצמי, ועל יכולתה ליצור קשר עם אחרים, ובעיקר בחורים'. הנה כי כן, בית המשפט המחוזי סבר כי הצלקות אינן נטולות כל השפעה תפקודית, שכן הן משפיעות על דימויה העצמי של המשיבה ולעניין זה קיים משקל תפקודי. על-כן, חרף העובדה שלכאורה היה מקום להפחית משעור הפגיעה התפקודית הכוללת בשל אופיה של הנכות הרפואית - לא שוכנעתי כי זה המקרה להתערבות בפסק-הדין. משתווספת להערכת בית-המשפט המחוזי גם האפשרות כי מגבלותיה של המשיבה יוחמרו ככל שתתבגר, הקושי ממנו היא סובלת בשל פער הזמן שנוצר במהלך לימודיה והעובדה כי היא סובלת מכאבי ראש שאין לשלול את נפקותם התפקודית, מתגבשת המסקנה כי אין במקרה זה עילה מספקת להתערב בהערכתו הכוללת של בית-המשפט לעניין הפגיעה התפקודית." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, 3860).
(כן ראו: ע"א 10701/05 נינט פטרומילו נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 2007(3), 446, 447 (2007); ע"א 2135/06 א' ב' נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2008(2), 5098, 5099 (2008)).
במקרה דנן, מהתמונות אשר פורסמו ברשת החברתית, על ידי התובעת עצמה, או מי מחבריה, מעידות כי הצלקות אינן מהווה מגבלה תפקודית לתובעת, וכן אינן גורמות לה לפגיעה בדימויה הגופני. סביר להניח, כי במידה והצלקות היו גורמות לפגיעה הנטענת, התובעת לא היתה מסתובבת בפרהסיה כאשר הן גלויות.
סיכום שיעור הנכות התפקודית
לאור האמור, אני קובע את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור 35% נכות.

בסיס השכר

15. התובעת עדין לא התוותה את סיפור חייה המקצועיים, ולפיכך יש להחיל בעניינה את הלכת רים אבו חנא (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13), אשר אושרה וחוזקה בפרשת אטינגר השניה (ע"א 9980/06 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים (אתר נבו, 26.1.2009)).
לאור האמור, אני קובע את בסיס שכרה של התובעת לצורך חישוב הפיצויים, בהתאם לשכר הממוצע במשק (7,952 ₪ - כולל משרות של עובדים זרים. ראו: ע"א 3375/99 אריה אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2007(2), 304, 305, ת"א (ירושלים) 6201/04 עזבון המנוח נתנאל חאדג'ג' ז"ל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2008(1), 13098, 13116), אשר בניכוי מס הכנסה בשיעור 461 ₪, מועמד על 7,491 ₪.

תוחלת חיי העבודה
16. ככלל, כפי שנקבע בהלכת פינץ (ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו, 11.4.2006)), תוחלת חיי העבודה של הניזוק מתחילה לאחר מועד השחרור הצפוי משירות צבאי, ובהיעדר ראיות לסתור, תוחלת חיי העבודה מתסיימת על פי חוק גיל פרישה, תשס"ד- 2004, בגיל 67.
במקרה דנן, החלה התובעת את שירותה הצבאי באיחור של כשנה, וזאת עקב ניסיונה להתקבל לשירות צבאי על אף מגבלותיה שנגרמו בתאונה נשוא הליך זה. בתקופה זו עבדה בעבודות מזדמנות, ללא יכולת להתמיד באף אחת מהן.
הואיל שיש להוקיר את רצונה, אשר מומש, לשרת שירות מלא, על אף מגבלותיה הרפואיות, בנוסף לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות ממועד שחרורה משירות צבאי ועד תוחלת חיי העבודה, אני פוסק לה פיצוי בגין אובדן כושר השתכרותה החל מגיל 18 ועד המועד בו גויסה, על פי בסיס השכר הנ"ל. אולם, ביחס לתקופה זו, אני מורה כי יקוזז החלק היחסי בשכר אשר הרוויחה בתקופת ההמתנה לגיוס, בהתאם לנכותה התפקודית.
שיעור הפיצוי בראש הנזק אובדן כושר השתכרות
17. ממועד הגעת התובעת לגיל 18 (15.2.2007) ועד למועד גיוסה (10.3.2008), כ- 13 חודשים, אני פוסק לתובעת פיצוי בסך 39,160 ₪ (7,491 ₪ X 35% X 13 (בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה)). מסכום זה יש לנכות 35% מהשכר אותו הרויחה בתקופה זו, על פי תלושי שכר.
ממועד שחרורה (11.3.2010) ועד הגעתה לגיל 67 (14.2.2056) אני פוסק לתובעת פיצוי בסך 783,782 ₪ (7,491 ₪ X 35% X 298.9424 מקדם היוון ל 551 חודשים).
סה"כ 822,942 ₪, בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, מהם יש לנכות 35% מהשכר אותו הרוויחה בשנה שטרם גיוסה, על פי תלושי שכר.

עזרה וסיעוד
18. התובעת עתרה לפיצוי בגין העזרה והסיעוד אשר להן נזקקה, בשיעור של כ- 120,000 ₪ לעבר, וכ- 580,000 ₪ לעתיד. לדבריה, נדרשו לה 8 שעות עזרה וסיעוד ביום, בערך של 40 ₪ לשעה, לתקופת האשפוז, שעתיים עזרה וסיעוד לעוד 16 חודשים של תקופת השיקום, ו- 8 עד 10 שעות שבועיות למשך התקופה שמאז תום תקופת השיקום ועד תוחלת חייה. P

הנתבעות טוענות כי מדובר בנזק מיוחד והתובעת כשלה בהוכחת שיעורו. לא רק זאת, התובעת אף לא זימנה לעדות את הוריה, העדים אשר היו יכולים לסייע לעדותה היחידה, עובדה הצריכה לעמוד לה לרועץ. מלבד האמור, טוענות הנתבעות כי הוכיחו שהעזרה שניתנה לתובעת בלימודיה, היתה ללא כל עלות מצידה. ביחס למצבה הנוכחי והעתידי, טוענות הנתבעות כי הוכח שהיא עצמאית לחלוטין בתפקודה היומיומי, ואף מסייע למשפחתה בעבודות הבית. לאור האמור, ביחס לעבר, מציעות הנתבעות פיצוי גלובאלי בשיעור 20,000 ₪, ולעתיד, ממועד שחרורה משירות צבאי ועד הגעתה לגיל 70, גיל בו בכל מקרה היתה נזקקת לעזרת הזולת, 12 שעות חודשיות בערך של 40 ₪ לשעה, סה"כ כ- 145,000 ₪.
19. תוך הצגת טענותיהן, התייחסו הנתבעות לטענת אובדן השכר של הורי התובעת, וציינו כי הורי הנתבעת אינם הנפגעים בתביעה זו ולפיכך אינם יכולים לתבוע את שכרם, וביתר שאת כאשר הנתבעות התנגדו להרחבת החזית הנ"ל.
התובעת עתרה לפיצוי בגין הפסדי השכר של הוריה, בסך 50,000 ₪ גלובאלי, כראש נזק נפרד, והסתמכה על עדותה היא, ועל המסמכים המעידים על חופשתה ללא תשלום של אמה.
20. חוק הפיצויים קובע במפורש כי הזכאי לפיצוי בגין הפסדיו הינו הנפגע בלבד, הגדרה אשר הורחבה על ידי הפסיקה גם ביחס לנפגע המשני הסובל מפגיעה נפשית משמעותית (רע"א 444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מ"ד(3) 397). על אף זאת, הוכרה תביעת הורי הניזוק כמיטיבים, לו היו צד להליך (שלא כמבקרה דנן) או תביעת הניזוק להשבת ההטבה אותה קיבל (דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, 565 (מהדורה רביעית, 1997) להלן: "קציר"), וזאת לצורך הטיפול בניזוק.
התובעת אינה יכולה לאחוז במקל משתי קצותיו ולתבוע את עלות העזרה והסיעוד והן את הפסדי השכר של הוריה, אולם נקבע כי אובדן השכר המוכח של קרובי הניזוק יכולים להוות מדד לקביעת שיעור הפיצוי לו זכאי התובע בגין העזרה והסיעוד לו הוא נזקק, כל עוד אינם חורגים מעלות סבירה של עזרה (קציר, שם 568).
אף אם הורי התובעת היו זכאים לפיצוי בגין אובדן שכרם, הרי שהיה עליהם להוכיח את הפסדיהם במסמכים, אולם הם לא עשו כן. התובעת העידה בדבר שיעור שכרה המשוערך של אמה אולם אין די בעדותה להוכחת שיעור השכר. כמו כן, לתצהירה של התובעת ולתחשיבי הנזק מטעמה צורפו רק שני מכתבים, המעידים לכל היותר על הפסד ימי עבודה עקב התאונה, אולם לא על שיעור השכר. מדובר על תקופת זמן לא רחוקה, ואי צירוף תלושי שכר, אשר בוודאי ניתן היה להביאם, פועלת לרעת התובעת.
21. אין ספק כי בתקופת האשפוז שוהים הורי הניזוק סביב מיטתו, אולם עיקר העזרה והסיעוד ניתנים לניזוק מצוות בית החולים ולא ממשפחתו. עיקר הפיצוי בראש נזק זה ניתן בתקופה שלאחר תקופת האשפוז, כל עוד הניזוק אינו יכול לסעוד את עצמו. בהמשך, זכאי הניזוק לפיצוי עבור העזרה לה הוא נזקק, אשר לולא הפגיעה לא היה נזקק לה. כמו כן, גם הטענה כי בגיל מתקדם היה נזקק הניזוק לסיוע בלאו הכי, אינה מאיינת את זכותו לפיצוי עד תוחלת חיים, הואיל כי סביר להניח שנכותו תשפיע על היקף הסיוע לו יידרש הניזוק.
במקרה דנן אין כל מדד מדויק על פיו ניתן לפסוק את הפיצוי בראש נזק זה, התובעת לא העסיקה עזרה חיצונית וגם העזרה אשר קיבלה היתה ללא עלות מצידה. לאור כך אין מנוס מקביעת פיצוי גלובאלי, לעבר ולעתיד, אותו אני מעמיד על סך 275,000 ₪.

ניידות

22. התובעת טוענת כי מקום מגוריה המרוחק, הן מבתי החולים והן מהמרפאות בהן טופלה, גרם להוצאות ניידות מוגברות מעבר לרגיל. כמו כן, בעקבות התאונה נזקקו הוריה לנסיעות רבות כששהו ליד מטתה, ובהמשך נזקקה התובעת להסעות רבות לבית הספר, מעבר להסעות המאורגנות. גם נסיונה לצאת לשוק העבודה הביא להוצאות ניידות מוגברות.
התובעת מעריכה את הוצאות הניידות המוגברות לעבר בכ- 50,000 ₪ (סכום זה כולל גם את ההוצאות הרפואיות לעבר, ביחס אליהן אדון להלן), ולעתיד בכ- 730,000 ₪, על פי 10 נסיעות שבועיות בעלות של 50 ₪ לנסיעה לשני הכיוונים. סה"כ כ- 780,000 ₪.
הנתבעות משיבות כי התובעת עצמה העידה כי היא עושה שימוש בתחבורה הציבורית, וכי אין היא מוסיפה לקבל טיפולים רפואיים. כמו כן, על מנת לקבל את מרבית השירותים נדרשת התובעת בלאו הכי לנסוע אל מחוץ למקום מגוריה, כך שאין בנסיעות אלו כדי להוות הוצאות ניידות מוגברות. ביחס להסעות לבית הספר הוכח כי היו הסעות מאורגנות ללא תשלום.
23. ניידותה של התובעת לא הוגבלה באופן משמעותי לתקופה ארוכה. עיקר מגבלתה היתה בתקופה הסמוכה לחזרתה מהאשפוז, כאשר בתקופה זו נזקקה לנסיעות לטיפולים, אשר לולא התאונה לא היתה מבצעת, וכן מצבה הקשה עליה לעשות שימוש בתחבורה הציבורית ובהסעות המאורגנות של בית הספר. לעתיד, התובעת לא תיזקק לטיפולים רבים, וסביר כי מרבית הטיפולים לא יגררו הוצאות ניידות מוגברות, הואיל ובכל מקרה מקום מגוריה של התובעת מחייב נסיעות אל מחוץ לישוב על מנת לקבל שירותים מיוחדים, ומצופה, מכוח עקרון הקטנת הנזק, כי התובעת תדאג כי הטיפולים יתקיימו בזמנים בהם בכל מקרה יוצאת היא אל מחוץ ליישוב. כמו כן הוכח כי התובעת יכולה ליסוע נסיעות ארוכות בתחבורה ציבורית, כנסיעה לאילת.
לאור האמור, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ₪, בגין הוצאות הניידות המוגברות לעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות
24. התובעת עתרה לפיצוי בגין הוצאותיה הרפואיות בעבר, אותן כללה יחד עם הוצאות הניידות, כאמור לעיל, ולפיצוי בגין הוצאות רפואיות עתידיות, אותו העמידה על סך 50,000 ₪.
הנתבעות סבורות כי הוצאותיה הרפואיות של התובעת כוסו ויכוסו על ידי קופת החולים, ובנוסף, כפי שמסרה התובעת לפרופ' רכס, היא הפסיקה את הטיפולים הרפואיים הנוספים. לפיכך, מציעות הנתבעות פיצוי גלובאלי בסך 15,000 ₪ בראש נזק זה.
25. לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994, קבעה הפסיקה כי על המזיק לפצות את הניזוק אך ביחס לטיפולים אשר אינם כלולים בסל הבריאות (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד, פ"ד נא(2), 724). בהמשך, נפסק לא אחת פיצוי גלובאלי נוסף, בגין ההשתתפות ברכישת התרופות וההשתתפות בגין קבלת הטיפולים הרפואיים (ע"א 176/03 עטיה נ' רוזנבאום, פ"ד ח(2) 1135, 1442). עוד נקבע שהנטל להוכיח שהטיפול כלול בסל הבריאות הינו על חברת הביטוח, אולם זאת רק לאחר שהנפגע מוכיח את הצורך בטיפול הרפואי (ע"א 10090/03 נורית אלול -חמרני נ' ביטוח אישי ישיר בע"מ (אתר נבו, 20.6.07)).
במקרה דנן, הובאו ראיות לעלות הטיפול במכון משאבים ועלויות הטיפול האישי והמשפחתי, וכן קיימת המלצת המומחים לפיה על התובעת להמשיך את הטיפולים לאורך זמן. אף אם התובעת אינה מקיימת את מצוות המומחים, אין הדבר מאיין את הצורך בטיפול זה. לאור כך, אני פוסק לתובעת סך של 35,000 ₪ לעבר ולעתיד, בגין ההוצאות הרפואיות להן נזקקה ותיזקק, מעבר להוצאותיה שיכוסו על ידי קופת החולים. P


סיכום הפיצויים
26. כאמור, אני פוסק לתובעת פיצוי בסך 1,335,299 ₪ (בניכוי 35% מהשכר אותו הרוויחה בשנה שטרם גיוסה, על פי תלושי שכר), לפי הפירוט הבא:
בראש הנזק הלא ממוני, נקבע פיצוי בסך 152,357 ₪.
בראש הנזק של אובדן שכר וכושר השתכרות, נקבע פיצוי בסך 822,942 ₪, בניכוי 35% מהשכר אותו הרוויחה בשנה שטרם גיוסה, על פי תלושי שכר.
בראש הנזק של עזרה וסיעוד, נקבע פיצוי בסך 275,000 ₪.
בראש הנזק של ניידות, נקבע פיצוי בסך 50,000 ₪.
בראש הנזק של הוצאות רפואיות, נקבע פיצוי בסך 35,000 ₪.
ניכויים

ניכוי התשלום התכוף
27. הצדדים אינם חלוקים על הצורך בניכוי התשלום התכוף בסך 33,811 ₪, אשר שולם לתובעת ביום 2.1.07. סכום זה ינוכה מסך הפיצויים כשהוא צמוד ונושא ריבית כחוק מיום ששולם לתובעת ועד ליום מתן פסק הדין.

ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי
28. התובעת כלל לא פנתה למוסד לביטוח לאומי, על מנת לבחון את זכאותה לתגמוליו.
הנתבעות טוענות כי לאור כך יש להקפיא את מלוא סכום הפיצויים, ובמידה וייקבע כי התובעת זכאית לתגמול כלשהו מטעם המל"ל, ינוכה סכום התגמול בהתאם לחוות דעתו האקטוארית של שי ספיר, מיום 30.4.09.
התובעת טוענת כי אל לנתבעות להחזיק את המקל משתי קצותיו. מחד גיסא, לטעון כי לתובעת רק 20% נכות תפקודית, ומאידך גיסא, לטעון כי היא עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995, לקבלת גמלת נכות מהמל"ל.
29. הקצבאות הניתנות לנכה שאינו נכה מעבודה, הינן קצבת נכות כללית, קצבת שירותים מיוחדים וגמלת ניידות.
כל הראיות בהליך דנן מעידות על כך שהתובעת אינה מוגבלת בביצוע המטלות היומיומיות שלה, ולפיכך אין מחלוקת כי היא אינה זכאית לקצבת שירותים מיוחדים. על כן, על אף שלא הגישה תביעה לקצבה זו, אין אני מוצא לנכון להורות על הקפאת סכום הפיצויים ביחס לקצבה זו.
ביחס לקצבת נכות כללית וגמלת ניידות, אף התובעת אינה יכולה לאחוז את המקל משני קצותיו. אין היא יכולה לטעון לנכות תפקודית בגובה הנכות הרפואית ובמקביל לטעון להיעדר זכאות לקצבת נכות כללית. כן אינה יכולה לטעון לנכות אורטופדית משמעותית ברגלי התובעת, ולקבוע כי היא כלל אינה זכאית לגמלת ניידות.
לאור כך, אני מורה על הקפאת מלוא סכום הפיצויים. לאחר קבלת הכרעת המוסד לביטוח לאומי ביחס בתביעות אשר יוגשו על ידי התובעת, במידה והיא תימצא זכאית לקצבת נכות ו\או לגמלת ניידות, ישוערכו אלו על ידי האקטואר שי ספיר, אשר הנתבעת תישא בעלות שכרו, וינוכו מסכום הפיצויים. P

30. במידה וסכום הפיצויים לא יבלע בתגמולי המל"ל, ישולמו אלו לתובעת תוך 30 יום מהמצאת אישור המוסד לביטוח לאומי. במידה ותגמולי המל"ל יעלו על סכום הפיצויים, אני פוסק לתובעת 25% מסכום הפיצויים, בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי.

תוצאה
31. תביעתה של התובעת מתקבלת בזאת, אולם כאמור לעיל, אני מורה על הקפאת מלוא סכום הפיצויים עד אשר תגיש התובעת תביעה לתגמולי הביטוח הלאומי ותתקבל תשובת המוסד לביטוח לאומי.

שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט
32. הנתבעות יישאו בהוצאות המשפט של התובעת, אשר ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין עד ליום תשלומם בפועל.
33. כן יישאו הנתבעות בשכר טרחת עו"ד של התובעת בתוספת מע"מ בשיעור 13% מהסכום הפסוק, בכפוף לאמור להלן. כפועל יוצא מכך, במידה ויחד עם התשלום התכוף שולם שכר טרחת עו"ד בשיעור נמוך מכך, הנתבעות ישלימו את שיעור שכר הטרחה ל 13%, משוערך ליום מתן פסק הדין (בעניין זה ראו: בש"א (י-ם) 5814/07 טרייצקי משה נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו, 1.2.2009)).
מאחר שעד לקבלת תשובת המוסד לביטוח לאומי לא ניתן לקבוע מהו שיעורו של הסכום הפסוק, אני מורה כי בשלב זה הנתבעות יישאו בשכר טרחת עו"ד ביחס למחצית מסכום הפיצויים לאחר ניכוי התשלום התכוף. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישא ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין עד ליום תשלומם בפועל. תשלום זה מותנה בהצהרת ב"כ התובעת שבמידה ולאחר קבלת הכרעתה המוסד לביטוח לאומי יעמוד הסכום הפסוק על פחות סכום הפיצויים, תשיב היא את התשלום העודף בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום קבלת שכר הטרחה ועד מועד השבתו.


ניתן היום, י"ג ניסן תש"ע, 28 מרץ 2010, בהעדר הצדדים. P