השאלה שלפנינו רחוקה מלהיות פשוטה. נוהל ידוע הוא במקומותינו כי ישנם מועדונים בהם ישנו מחיר כניסה מוזל לנשים. יש שאף הגדילו ופטרו נשים מתשלום דמי כניסה. האם מותר הדבר? האם מדובר באפלייה כלפי גברים שאיננה מותרת בחוק? או שמא באפלייה מתקנת כלפי נשים ומותר הדבר? זוהי תמצית השאלה שבפנינו

לאחר שעיינתי בעתירה ובכתבי התשובה, התגובות וההודעות, סבורני כי אין מחלוקת, ולא יכולה להיות מחלוקת, באשר לעצם החובה המוטלת על כל רשות מקומית להקים אתר אינטרנט בתחומה כמצוות המחוקק ותיקון מס' 110 לפקודת העיריות. מה הוא הזמן שעל בית המשפט לקצוב למשיבות בפסק דינו להתקנת אתר האינטרנט.

בפני בית המשפט תביעה על סך 17,000 ש"ח, במסגרת חוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב – 1982, כאשר התובעת מפנה לסעיף 30א ומבקשת לחייב את הנתבעת בסך של 1000 ש"ח בגין כל אחד מ-17 מיילים אשר שוגרו על ידי הנתבעת לתובעת לאחר כניסת תוקפו של החוק, אשר קובע הגבלות ואיסורים בנוגע לשיגור דברי פרסומת ביודיעין.

1. בהליך שבכותרת שהוגש לבית משפט זה ביום 7.8.09, הגישה המשיבה (ביום 21.9.09) בקשה למחיקת ההליך על הסף בשל איחור בהגשתו. בבקשה נטען, כי המבקשים ידעו על פסק הדין נשוא ההליך – מיום 21.5.09 – לכל המאוחר ביום 14.6.09 ומכאן שבקשת רשות ערעור צריכה היתה להיות מוגשת עד ליום 13.7.09 וכזאת לא נעשה.
2. לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי דין הבקשה למחיקה על הסף, להידחות. אין חולק לפני כי פסק הדין הומצא למבקשת כדין רק ביום 22.6.09. הטענה לחישוב מועדים מוקדם יותר – ולאיחור – מקורה בידיעה של המבקשת אודות פסק הדין, להבדיל מהמצאה. אכן, כבר נקבע כי כעיקרון המועד הרלוונטי הינו מועד ההמצאה ולא מועד הידיעה (וראו רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 8.7.06). כלום נתקיימו בנסיבות המקרה התנאים לתחולת החריג לכלל, המאפשר מניין המועדים מעת הידיעה? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. הידיעה שהיתה בידי המבקשת היתה מאתר האינטרנט, ואין היא שקולה במצב הדין דהיום להמצאה כדין.

1. הצדדים הם עורכי דין צעירים. התובעת היא עורכת דין מחודש דצמבר 2004. הנתבע עורך דין מחודש יוני 2004.
2. הצדדים הכירו במהלך לימודיהם במכללת שערי משפט בהוד השרון. הנתבע הקים משרד בהוד השרון, עיר מגוריה של התובעת ומשפחתה. לפי הטענה, ביקש הנתבע את הצטרפותה של התובעת, כשותפה למשרד שפתח. בתאריך 1/1/05 הקימו הצדדים את השותפות (לטענת התובעת החלה השותפות לרקום עור וגידים בחודש נובמבר 2004).
3. הצדדים החליטו על פירוק השותפות, ולטענת התובעת תחת פירוקה בדרכי נועם ובהסכמה, נקט הנתבע בתאריך 16/5/05 צעד חד-צדדי של החלפת המנעול ולמחרת, כשהגיעה לאסוף את חפציה, סילק אותה מהמשרד בבושת פנים, תוך שימוש באלימות פיסית ומילולית. לפי הטענה, בחר הנתבע להעניש את התובעת על שלא נענתה לחיזוריו.

4. עוד טוענת התובעת, כי נותרו במשרד שבחזקת התובע, התיקים שהיו בטיפולה הופקדו, שלא בהסכמתה, בידי